# Moshe Balter (b.1939) <!-- AUTO:BEGIN — generated from GEDCOM; do not edit, overwritten on rebuild --> > 🔵 **Bernstein — Ozzy's side** · Relationship to Ozzy: **1st cousin 2x removed** ![[I507642.jpg|220]] **Born** 05/04/1939 — [[Łęczna]] **Parents** [[Chaim Shia Balter (b.1908)]] · [[Zlota Szajnfeld (b.1913)]] **Spouse** [[Miriam Dubzinsky (b.1945)]] **Children** [[Nili (b.1964)]] · [[Dorit Balter (b.1974)]] · [[Itamar Balter]] **Siblings** [[Shaul Balter (b.1936)]] · [[Yudit Balter (b.1944)]] · [[Rachel Balter (b.1949)]] ### Biography — from MyHeritage סבא מספר: נולדתי בפולין. ליד לובלין, בעיירה קטנה. אבא שלי היה נגר. אמא היתה עקרת בית. עזבתי את העי��רה בגיל שלושה חודשים כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אמא שלי לקחו אותי ואת אח שלי שהיה יותר גדול ממני וברחנו לכיוון רוסיה. אבא שלי ברח לפנינו לרוסיה עם פריצת המלחמה כי הוא לא רצה להתגייס לצבא. ** ** הזיכרון הראשון שלי היה כשאחותי, יהודית נולדה. זה מה שאני זוכר, שאבא לקח אותי לראות את אמא, אבל לא נתנו לנו להיכנס, אז הוא דיבר איתה דרך החלון בבית חולים. לא נתנו להיכנס לבית החולים ברוסיה.  ** ** כשהגענו לרוסיה דרשו מאיתנו לקחת אזרחות רוסית. מי שלא הסכים לקחת אזרחות רוסית כי קיווה לחזור לפולין, הוגלה לסיביר. לא הסכמנו לקבל אזרחות רוסית אז הוגלנו לסיביר. מסיביר אין לי שום זכרונות. אני לא זוכר שום דבר. ** ** מסיביר עברנו לאוזבקיסטן לעיר בשם ג'מבור שם גרנו בח��ר אחד, בלי רצפה בלי כלום. היה אדמה במקום רצפה. זה היה חדר גדול עם חצר גדולה מאוד ששמה אבא הקים תנור גדול באיזה פינה בתוך החדר. בתוך החדר היתה מיטה אחת רחבה, ואני ואחי היינו ישנים למעלה על התנור. לא פעם אחת ולא פעמיים נפלתי בל��לה מגובה של איזה שני מטר. אבא היה אופה לחמניות. השוק היה 300 מטר מהבית. אז היינו הולכים לשוק ומוכרים את הלחמניות. מזה היינו חיים. תפסו את אבא שלי בתור סוחר, הוא סחר בלחם. אסור היה לסחור שמה. תפסו אותו, והכניסו אותו לבית הסוהר. הוא קיבל עשר שנות מאסר.  ** ** כשהתקרבה שנת 45-46 הפולנים דרשו את האזרחים שלהם חזרה. היינו עדיין אזרחי פולין כי לא חתמנו על אזרחות רוסית. לא רצינו לחכות לאבא שיצא מבית הסוהר, אז הכנו את הדברים לנסוע לפולין בחזרה. נסענו בדרכים. זה לא היה כזה מרחק - אבל הרכבת לא נסעה כל הזמן. הרכבת הייתה נוסעת, עוצרת ליום או לחצי יום. אנשים היו צריכים לרדת לאכול, לעשות משהו. בשביל לעבור את כל התלאות האלה, אמא הכינה חודש או חודשיים לפני מצרכים, ארגזים. אז היה לנו הכל לכל הדרך. ואז באה משאית. ואמרו “חכו, תבוא משאית תיקח אותכם לרכבת”. ואמא שלי זריזה אותנו. מהר… מהר… מהר. ותפסה אותנו, שמה אותם למעלה, תפ��ה את הפקלאך שלה, שמה על המשאית ואנחנו, אני ואחותי למעלה עם כל הבגאז’. זה שני מטר, שלוש מטר גובה. היה שם עוד גבר למעלה. הוא הבין שנהג המשאית הוא גנב, אז הוא זרק את הדברים שלו למטה. זרק אותנו למטה. והוא קפץ. אבל כל הדברים שאמא ��כינה כבר נסעו. אז לא היה לנו שום דבר ממה שהכינה לדרך. אז כל פעם שהרכבת הייתה עוצרת, אז אמא הייתה יורדת לחפש משהו. מה שהייתה משיגה, יופי. היא מספרת שהיו קונים מלח ממקום אחד. נוסעים יום אחד למקום שני ושם היו מוכרים את זה פי ארבע או פי חמש. ככה זה היה בדרכים. ככה התגלגלנו איזה שלושה שבועות עד שהגענו לפולין. בדרך הייתה בעיה. פתאום הרכבת מתח��לה לנסוע. הרבה אנשים למטה. מתחילים לרוץ לסחוב את האנשים למעלה. אני זוכר את זה, זה היה "נחמד מאוד". הגענו לפולין, אבל לא ידענו איפה לרדת. אז נסענו עד סוף פולין, עד צ’צ’ין. יש כאלה שירדו בדרך בלודג’, בוורשה. אנחנו לא ידענו איפה לרדת אז נסענו עד הסוף, עד שהגענו לסוף פולין, לצ’צ'ין שזו הייתה התחנה הסופית לפני גרמניה. ** **  כשהגענו לצ'צ'ין התמקמנו שמה עם עוד ��מה יהודים בבניין נטוש עם חצר גדולה ושערים מסביב. נכנסו לדירות מלאות כל טוב. מה לא היה שמה. רהיטים מכל הסוגים, סירים, מחבתות. כל הלוקסוס. אני זוכר את כל הרהיטים המגולפים של הגרמנים שברחו. זו היתה עיר גרמנית בפולין, וסילקו את ��גרמנים בלי שיקחו כלום. נכנסנו כנראה לשכונה יקרה עם רהיטים והכל. אבל אחרי כמה לילות באו פורעים פולנים ורצו לפרוץ פנימה. זה היה בניין עם שעריים רציניים מסביב אז הם דפקו ודפקו ואנחנו כבר צעקנו “גוועלד” (שזה אומר הצילו ביידיש) מהחלונות שעה שעתיים עד שהגיעה משטרה ואז הם ברחו. אז החלטנו שלא נשארים שם והלכנו למרכז העיר. אבל שמה כבר הרוב היה תפוס אז היה בתים בסדר. היה בניין חצי הרוס בגלל ההפגזות. אנחנו גרנו בדירה שליד לא היה הכול הרוס. זה היה הרוס בגלל ההפגזות מהמלחמה. תפסנו שני חדרים, מטבחון ומסדרון משותף עם עוד כמה דיירים - היה בסדר. ושמה כבר נשארנו ובינתיים אחרי שנתיים, אבא הצטרף אלינו והגיע. ב-48 שיחררו אותו כי הפולנים דרשו את האזרחים שלהם. אז במקום עשר שנים , הוא ישב שנתיים בכלא והגיע לפולין איתנו. והוא התחיל לעבוד והכל היה בסדר. עד שנות החמישים שהתחילו לעלות לארץ. אז הג��נו בקשה לעלות לארץ ובשנת חמישים הגענו לארץ. ** ** כשחזרנו לפולין ב-46 התחלתי ללמוד שם. בהתחלה זה היה בבני עקיבא. זה היה בית ספר יהודי. אחרי שנה וחצי עברנו לבית ספר יהודי-פולני. שם כבר התחלנו ללמוד פולנית. זה לא היה “חדר” זה כבר היה בית ספר של הפועל מזרחי. למדנו שם גם תורה. דברים כאלה. אבל באו אלינו ואמרו “תלמדו בבית ��פר יהודי פולני” ושמה גם למדו בשבת. ביום ראשון היה חופש. אנחנו אמרנו שאנחנו יהודים ולא כותבים בשבת. אמרו לנו “תבואו, תקשיבו , שלא תפסידו”. אחרי כמה זמן הסתכלו הדתיים האלה דרך החלונות וראו אותנו בתוך הבית ספר אז התחילו לצעוק עלינו “שייגץ” שזה גויים , אפילו יותר גרוע. זה כינוי לפו��ני לא נחמד - שמרביץ. ** ** כשהיינו בפולין היינו רצים בחוץ. משחקים מחבואים, דברים כאלה, מסתובבים. רצים בחצר, לא היה משחקים. לא היה מחש��. גם פה בארץ לא היה משחקים, היינו מטפסים על קירות , לא היה מה לעשות. בערב היינו הולכים הלוך וחזור ברחוב הראשי. מט��ילים, צוחקים - זה היה ברמלה. היינו לפעמים יושבים בחורשה. לא היה משהו מיוחד. בית קפה לא היה. היינו לפעמים הולכים לאכול חומוס אצל הערבים. הבילוי היה לפעמים סרט קולנוע. ** ** כשהגענו לפולין לא חיפשנו קרובי משפחה. לאמא לא היה זמן לחפש קרובים. היא היתה צריכה להביא אוכל. אמא הייתה סוחרת, עבדה בשוק. עד שהגיע אבא ואז הוא התחיל לעבוד ואז אמא נרגעה והפסיקה לעבוד, הפסיקה לרוץ. אבא היה נגר טוב וקיבל עבודה. עד שעלינו לארץ. הגענו לארץ, לשער עלייה שזה ליד חיפה, מחנה עולים. אבא מצא את האחות שלו ברמלה. היא הייתה גרה בבית ערבי ולידה התחילו לבנות עוד בית ערבי - בי�� שהיה בבניה כשפרצה המלחמה. הספיקו לעשות את ה��לד. קירות, שני חדרים וגג. ואז אמרו לנו לבוא “תסדרו את הבית הזה, החורבה הזו ותשבו פה.” אז באנו לשמה , זו הייתה סוף העיירה, ליד כביש בילו. נשארו שם ערבים שלא ברחו. הרוב כבר היה תפוס, היו יהודים שכבר הגיעו ב-49. אחותו של האבא הגיעה מגרמניה ומשם ישר ליש��אל. אז הם כבר גרו פה. אז לאט לאט אבא שיפץ את הבית וגרנו שמה עד 57.  ** ** ברמלה למדתי בבית הספר מזרחי דתי כשאני ואחי הגענו לבית הספר שאלו אותנו “איזה כיתה גמרת בחוץ לארץ?”. אמרתי “ גמרתי ארבע כיתות בפולין”. “אז לך תיכנס לכיתה ד’ “. שאלתי “ איפה כיתה ד’ “. אמרו לי - פה. אני ואחי הלכנו לאותה כיתה, אבל למרות שהוא שלוש שנים יותר מבוגר ממני. נכנסו לכיתה וישבנו. אח”כ שאלנו איזו כיתה זו. אמרו שזו כיתה ה’. אז נש��רנו בה’. ככה היה עם כולם. אחת מטורקיה. כמה ��מרוקו. אף אחד לא ידע עברית. התחלנו ללמוד, כל שנה מישהו אחר נשר. עד שהגענו לכיתה ח’ היינו שבעה ילדים במקום ארבעים. כמובן שעשו הרבה צרות למורים, אבל לא יכלו לסלק אותם. צריך היה לגמור מחזור כיתה ח’. בקושי גמרנו כיתה ח’ ואז שלחו אותנו לישיבה בכ��ר הרואה, זה היה פנימיה. אמרו “תלכו לשם שבו�� לפנימיה. ימצא חן בעיניכם - תישארו”. אני לא רציתי. לא רציתי להיות דתי- זה לא העסק שלי. אז רציתי ללמוד במקווה ישראל אבל הם אמרו "טוב, בסדר - הם אמרו זה יעלה לכ�� ארבעים לירות ליום". אבא בקושי הרוויח מאה חמישים לירות לחודש אז לא היינו יכולים. אז אמרו “תלך לרמלה, לבית ספר”. אז שלחו אותי לרמלה לבית ספר. גם כן זה לא היה בחינם. זה היה 10 לירות לחודש. זה היה הרבה כסף. זה היה בהנחה. מהבית שלי לבית הספר התיכון זה היה שני קילומטר. זה בהתחלת רמלה והיינו בסוף רמלה. כל בוקר היינו צריכים לקום וללכת לבית ספר. אז אחרי כמה חודשים נמאס לי. אמרתי שאלך לחפש עבודה. אמרו לי “טוב, לך תחפש עבודה” הייתי בן 14 כשסיימתי בית ספר יסודי. גמרתי בזמן , זה שלא למדנו שום דבר זה משהו אחר. אחי הקפיצו אותו שלוש כיתות. ישר מכיתה ו’ לכיתה ט’. ואחר כך אחרי שנה הוא התגייס. ואני המשכתי וגמרתי כיתה ח’ וקבלתי תעודה. חצי שנה למדתי בתיכון, נשברתי. נסעתי לתל אביב לחפש עבודה. נכנסתי לחרט. אז הלכתי ללמוד חרטות. שמו אותי באיזה מקום. נתנו לי אוזניה של טלפון שהיה מהיציקה. נתנו נייר זכוכית ואמרו לי “שפשף פה, שפשף שמה”. שפשפתי חצי שנה, שנה ואז אמרתי שזה לא עסק. לא מלמדים אותך, מנצלים אותך. אז אבא התחיל לעבוד באיזה קיבוץ אז הלכתי איתו לעבוד בקיבוץ. אז ��גיל 16 הייתי כבר הולך לקיבוצים לעבוד על הגגות. עד הצבא. בצבא כבר סיפרתי לך. השתחררתי מהצבא והמשכתי לעבוד עם אבא, איזה שנתיים ואח”כ אמרתי שזה לא עסק להמשיך לעבוד בקיבוצים ולחזור פעם אחת בשבוע הביתה. היינו חוזרים או בשישי או בשבת הביתה. אמרתי שאנ�� אלך ללמוד יהלומים. אז למדתי יהלומים ומאז עב��תי ביהלומים. ** ** בשנת חמישים ושבע עברנו לבת ים, הייתי כבר בן שמונה עשרה. כבר הייתי בצבא. התגייסתי בחמישי למאי. לקחו אותנו לגולני. שם שירתתי בגו��ני שנה וחצי בערך ואז עברתי לשריון. שמו אותי על משאית, סגרו את הברזנט מאחורה, זה היה ערב יום העצמאות. לקחו אותי לתל השומר. חיילו אותי, סיפרו אותנו ואמרו לנו “תלכו הביתה ליום העצמאות”. הלכנו הביתה ליום העצמאות. למחרת עוד פעם באנו לתל השומר, העלו אותנו על משאיות. לא ��מרו שום דבר ונוסעים. עד שהגעתי לפילון. בסיס ליד ראש פינה. שמה פתחו את הברזנט , שפכו אותנו למטה, נתנו לנו את חפירה, אמרו “זה הרובה שלכם, תשמרו על המחנה”. היינו טירונים , נתנו את חפירה ועם זה שמרנו. הבסיס לא היה בשימוש שנה. היינו שישה חודשים בגולני. שלושה חודשים אחרי שהגענו נתנו לנו ללכת הביתה לארבעה ימים. טלפון לא היה. גלויות היינו שולחים. לא היו מאמינים לנו, ככה ששלושה חודשים ההורים לא ידעו. היום אם שומעים שילד נעלם לשלושה חודשים, היו מתים. ��ז לא כל כך התרגשו. ** ** הייתי במלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ומלחמת שלום הגליל בתור מילואימניק. במילואים הייתי בשיריון. בששת הימים נלחמנו בדרום. הגענו עד תעלת סואץ. זה לא היה נחמד, המלחמות. קודם כל לפני המלחמות היה הכי גרוע. בששת הימים חיכינו 3-4 שבועות בתוך שוחות. ישנו בשוח��ת. כי לא ידענו אם כן תהיה מלחמה, לא תהיה מלחמה. גייסו אותנו שלושה שבועות קודם. אז שכבנו בשו��ות. עד שהחליטו פתאום יום אחד. ראינו את המטוסים עוברים מעלינו תוקפים. וקיבלנו פקודה להיכנס למצרים. התחילה מלחמת ששת הימים. לא הייתי בתוך טנק, הייתי בתוך נגמ”ש. לא הייתי טנקיסט. הייתי חיל רגלים משוריין. הגדוד שלנו היה חרמ”ש, מסופחים לגדוד טנקים. בתוך גדוד טנקים תמיד יש גדוד חרמ”ש. שמסתערים, כי הטנקיסטים יושבים בטנקים ואחריהם הולכים החרמ”ש שכובשים את המקום. אז זה ביחד. זה נקרא חטיבת שיריון. ** ** עדיף להיות חרמ”ש?תלוי איך מסתכלים. קודם כל הטנקיסטים הולכים ראשונים וחוטפים. חוץ מזה זה לא נעים לשבת כל הזמן בתוך טנק, סגור. וגם העבודות, כל הזמן צריך לגרז. הם כל הזמן עם גריז, כל הזמן מלוכלכים. פורסים את השר��רת, כל הזמן עובדים, זה הרי עבודה לא נעימה. ולהיכנס כל הזמן לתוך הטנק, אז עדיף חרמ”ש. ** ** יום כיפור הייתה המלחמה הכי ק��ה. ששת הימים היתה כמו טיול כי זה היה יזום אצלנו. אנחנו התקפנו, אנחנו התחלנו את זה. זה היה רק שישה ימים. מעט יחסית קורבנות. הם לא היו מוכנים כל כך. יום כיפור הם הפתיעו אותנו. לא היה לנו זמן להתכונן. יום שבת. ביום שישי בערב יצאנו בבת ים ראינו כבר גיוס כללי. התחילו לגייס. ביום שבת הם התקיפו. הם הפתיעו אותנו בגדול. לא היינו מוכנים. גייסו את כולם, לקחו אותי למחנה להצטייד באותו יום. ומשמה לקחו אותנו על נגמ”שים עד רמת הגולן. לקח לנו יומיים להגיע לרמת הגולן. ובהתחלה בימים הראשונים היו כל כך הרבה קורבנות. כשהגענו לרמת הגולן, הפגיזו אותנו. אנחנו הגענו מאוחר. לפנינו הגיע כבר גורודיש. הם הדפו את הסורים קצת. אנחנו נכנסו לתוך הבונקרים. חטפנו הפגזות מכל הכיוונים מהמטוסים שהיו שם. בששת הימים גם המטוסים שלנו ירו עלינו. אנחנו ישבנו על גבעה והמצריים היו קרובים. והמטוסים ירדו וכנראה לא זיהו בדיוק, וירדו עלינו. שני חברים מנגמ”ש אחר נהרגו. בנגמ”ש אחר, במזל, הפגז עשה חור בנגמ”�� והגיע לרצפה ולא התפוצץ. אבל הקשר שישב שם, פג�� בו ישר. זה מאוד קשה להבדיל מלמעלה כשעומדים כל כך קרוב. זה לא פעם ראשונה. גם בלבנון ירו על שיירה שלמה. בכל מלחמה זה קורה. יש טעויות. בדרך כלל פורסים מעל הנגמ”שים והטנקים יריעה שיזהו. כנראה שהיה פאשלות וזה קורה. אז יום כיפור ממש היה קשה. לא גייסו א��תנו קודם אז ישר למלחמה. קודם הייתי בצפון ואח�� כך בדרום. שמה כמעט שלא נלחמנו. השתמשו בנו לכ��ר את הדיווזיות. היה להם שני דיווזיות. דיווזיה זה שלוש חטיבות. הם עברו את התעלה לכיווננו. אנחנו כיתרנו אותם מסביב והם לא יכלו לחזור. הם היו מכותרים. עד שהיתה הפסקת אש. נתנו להם לסגת, שיצאו. שם היה קרב קשה מאוד ליד התעלה. כשאני הגעתי לחווה הסינית אחרי. אתה רואה שדה. הטנקים שרופים, כל כך קרובים אח�� לשני. הקרב שיריון הכי קשה שהיה. היה לי חבר טוב שנהרג ביום הראשון של המלחמה - בני. שבועיים קודם היינו במילואים ביחד, בדרום בצאלים. השתחררנו. ואז אחרי שבועיים פרצה המלחמה. אז גיסו אותו והוא היה טכנאי קשר, והקצין קשר היה צריך לשבת עם המג”ד בטנק. הסא”ל שנפל בשבי, אז הוא היה בטנק שלו. הסתבר שכל האנשים שהיו בטנק נפלו בשבי - יחד עם הקצין. ו��ני כנראה קפץ החוצה מהטנק וירו בו ישר. את השאר לקחו בשבי. אחרי שהגיעו להסכם. שיחררו להם את הדיווזיות ואנחנו נשארנו שם לשבת איזה חודש חודשיים. היינו בצד השני של התעלה, אצלם. אחר כך חזרנו הביתה ואז  נולדה אמא שלך. ** ** יותר מאוחר קנינו טלוויזיה כשעוד לא היו שידורים בישראל. קני��ו אנטנה והיה צריך לסובב אותה כל הזמן, למצריים, ללבנון. נילי דודה שלך הייתה קטנטונת ועלתה לסדר את האנטנה והפילה על עצמה את הטלוויזיה. קניתי אותה מדודו טופז. הוא בא למפעל ומכר לנו שישה טלויזיות. כל אחד קנה. טלוויזיה אז עלתה כ��ו חמש טלויזיות היום. אחרי שנילי הפילה אותה, החזרתי אותה ואמרתי שהיא לא עובדת והביאו לי אחרת. ** ** כיום אני בן 80 אוהב לקרוא ולהכין אוכל, יש לי 7 נכדים **📸 Media — from MyHeritage** ![[I507642_1.jpg|180]] ![[I507642_2.jpg|180]] ![[I507642_3.jpg|180]] ![[I507642_4.jpg|180]] ![[I507642_5.jpg|180]] *GEDCOM I507642 · Bernstein tree · synced 2026-07-01* <!-- AUTO:END --> ## Research *(your reasoning — preserved across every rebuild)* ## Evidence ## Open questions